וכך, בעוד אתם יושבים כאן, מקצתכם עודכם בוגרי בית-הספר במסיבת הסיום ורובכם כבר טירוני הצבא במדים - אני מבקש להציע לפניכם עיון קל וחפוז בשתי הגדרות. עיון שייראה אולי כעת בעיניכם כעניין רחוק מכם ובלתי נוגע בכם. הגדרות המתארות שני סוגי אופני חיים, זה לעומת זה. אופנים שגם המלחמה לא משנה בהם: החיים האוטומאטיים מכאן, והחיים האוטונומיים מכאן. חיים אוטומאטיים, אקרא לאותם חיים המתגלגלים כאליהם בדרך המפולסת לקראת מטרה מוכנה, כמעט בלי צורך להרהר בדבר או להחליט החלטות חדשות, ובלי שיתעורר צורך לשנות את הפתרונות שכבר ישנים. חיים אוטונומיים, אקרא לחיים שמדי פעם בפעם צריך האדם לבדוק מחדש את דרכו ולהכריע מחדש על הכיוון הנכון יותר. בחיים האוטומאטיים, ניתפש העולם כנתון-של-קבע: המהלכים צפויים, הסיכונים מחושבים, וההפתעות מוגבלות - כמעט כמו לחיות בחברת ביטוח. הבן-אדם אינו ניקרא אלא להמשיך דרך קיימת - כשקיומו מובטח, מקומו מוסכם, ריתמוס השינויים קבוע, והכל ערוך ומוכן לקראת האפשרות האפשרית. אכן "האפשרות האפשרית" היא סדר העולם הזה ומימושה הוא תוכן החיים. בחיים האוטונומיים, העולם אינו אלא הוא תמיד רק סיכוי, הפכפך למדי, שמימושו אינו בטוח כלל, ושבלי התערבות והטייה בלתי פוסקת לכיוון הרצוי, לא ידוע מראש לאן יגיע. ושבלי מאמץ ורצון מתמיד יוכל העולם להיראות כמדורה שלא מוסיפים עליה עוד עצים ועוד עצים. בכל נקודה ונקודה בדרך צריך לשקול מחדש ולהכריע מחדש, הבן-אדם נתבע שוב ושוב להגדיר את רצונו ולנסות לממש, כשהעולם סביבו תמיד אדיש אם אינן סרבן במפורש. ברור אפוא, שהחיים האוטונומיים, מתעייפים מהם מהר, ושואפים מהר לצאת מתהפוכותיהם ולהגיע אל החיים האוטומאטיים ולהתיישב בשקט באיזה מקום בטוח. ומעתה רק משבר או נסיבות חירום, אישיות או ציברויות, יזיזו את האדם מן השלווה שתפש. מן החיים "בראש קטן" שלמד ליות, ויזרקו אותו לעמידה אוטונומית כפויה עליו שלא בטובתו. אין אפוא פלא אם אנשים ככל שמזקינים יותר יהיו נוטים יותר לוותר על הרפתקאות האוטונומיות ולהסתפק במרגעות האוטומאטיות: מפליא הוא שכל-כך הרבה אנשים צעירים, בעצם בוקר חייהם המתחילים, כבר מוכנים להיות זקנים עייפים המקבלים על נפשם דין אוטומאטים. - כל כך הרבה "צעירים זקנים" יש סביבנו, כבר הם מבוססים, כבר הם מסודרים, כבר הם בעלי דירות, כבר הם בעלי מישרות וכבר יש להם הכל - כשעוד לא התחילו כלום. ולכאורה, מצופה היה שיהיו מוכנים למסע הרפתקאות, לאו דווקא בחו"ל אלא בפיתוח אישיותם, לעמידה בפני הכרעות חדשות ולבדיקה מחודשת של פתרונות ישנים, ולשאלות על התשובות המוכנות, מאלה שהדור הקודם הטביע בהם על-ידי מה שמכנים בשם "חינוך", ותובע מהם להמשיך אוטומאטית - לא רק כדי שהקו הקיים יימשך, אלא מסבירים להם, גם כדי לחסוך מהם לבטים מיותרים וסימטאות ללא-מוצא. מה מסתבר? מסתבר כי לאחר התמרדויות קטנות אחדות, בעיקר בסגנון )בלבוש, בתסרוקת, בפזמונים ובעגת-הדיבור( משתלבים הצעירים מהר בחיים האוטומאטיים - וכל ניצני החידוש וכל ניבטי העצמאות - ניראים יותר כ"פצעי התבגרות", ופחות כהכרעות של ממש על תכנים ועל ריבונות. כל אותם סממני הזהירות היתר: ההתחשבנות על המחיר, ההתחמקות מנטל כבר של אחריות, ההסתלקות מעמידה עקשנית במכאובים הנילווים לעצמאות, ועקיפת כל תלולית של הסתכנות שיש בכל חדש שעוד לא נוסה - ובקצרה: "פורץ גדר יישכנו נחש" הזהיר קוהלת החכם בשעתו 0 ואנחנו מתחילתנו זהירים ו"לא נוטלים סיכונים". ועם זאת, מיבחנו של רצון - במימושו. אין מיבחן אחר. בגרות הרצון ניכרית במידת הדבקות בהגשמתו. ורצון שניגמר מהר כשניתקל בצורך לעמוד בסבל מתמשך - אינו רצון של אמת. מה נישאר? נישארים אותם בודדים שרצונם רצון. והם מיעוט שבמיעוט. אלא שעל המיעוט הזה העולם עומד.